משה קמחי ז"ל נולד בעיר העתיקה בי-ם בתאריך: 04/01/1942 לאבא מנחם (קונורטי) ז"ל ודינה קמחי ז"ל. אביו מנחם ז"ל עלה בגיל שנתיים מיוגוסלביה ואימו דינה(מרקדה) עלתה בגיל שנתיים מתורכיה. משה קמחי ז"ל היה הבן הקטן מבין 7 ילדים , 4 אחיות ו-3 אחים. האחיות: אסתר, לאה ז"ל, רבקה ז"ל ולבנה ז"ל. האחים: ישראל ז"ל, שבתאי ז"ל ומשה ז"ל.

משה קמחי ז"ל שכל את שניים מאחיו, בשנת 1948 את אחיו ישראל ז"ל, שנהרג מצלף על חומות העיר העתיקה, ואת אחותו לאה ז"ל ב-1949 . לסבתא דינה הייתה אחות חורגת זימבול ז"ל (סבתא זימבול בורכוב ז"ל) והם היו שכנות בעיר העתיקה ברובע היהודי. בשנת 1948 עם פרוץ מלחמת העצמאות כבשו הערבים את העיר העתיקה וגירשו את כל המשפחות היהודיות מהרובע היהודי ובניהם גם את משפחתי. לאחר הסילוק המשפחה עברה לגור מס' ימים בבתי הכנסת "אליהו הנביא" ו-"ניסים בק" לאחר הכניעה הערבים הסכימו להעביר את המשפחות למערב י-ם, את כל הגברים והנערים מגיל 16 ומעלה לקחו לשבי ואת הנשים והטף העבירו ביום שישי ושבת משער ציון לכוון י-ם המערבית. רוב התושבים בערך כ-1000 איש הועברו לבתים נטושים בקטמון, בבקעה ובמושבה הגרמנית. משה קמחי שהיה אז כבן 6-7 הוכנס ללמוד בביה"ס דתי "פורת יוסף" בקטמון באותה תקופה הוא גידל פאות וחבש כיפה. המורה שלו היה "חכם יונה" שהיה מכה את תלמידיו כאשר לא הקשיבו לו ע"י מלקות עם חגורה או מקל על אצבעות הידיים. לכן הוא הועבר לבית ספר אחר ממלכתי "תת הספרדים" , שגם כן שכן בקטמון. משה קמחי היה ילד חזק מאוד ולכן היה מגן גם על חבריו ביניהם אלי בורוכוב. בסיום הלימודים משה קמחי החל לעבוד כחניך אצל המהנדס "שרף" במכניקה עדינה בבניין הלבן במקור ברוך. לאחר כשנתיים משה קמחי עבר לעבוד ב"טוטנאור" . מפעל למכשירים רפואיים ודברי נירוסטה..

משה קמחי עם משפחתו בילתות

בגיל 17 הוא קיבל צו גיוס ומתגייס לשריון. הוא משרת שנה באילת ובזמנו הפנוי היה עובד בנמל באילת ועוזר למשפחתו כלכלית. בשלב מסוים הוא מבקש חופשה מיוחדת של מס' ימים בכדי לעבוד ולעזור למשפחתו, אך הצבא לא אישר לו את החופשה ולכן הוא ברח לי-ם והסתתר אצל אחד מחבריו. הצבא ניסה למצוא אותו אך לא הצליח. כשחזר לבסיס עלה למשפט ונכנס לכלא למשך חודש ימים. המפקד ששפט אותו היה "גורודיש". עם שחרורו מצה"ל החל לעבוד במע"צ כמסגר ולאחר תקופת מה עבר לעבוד בהדסה עין כרם.

את תחילת דרכו בהדסה עשה במחלקת חמצן ואח"כ עבר לעבוד בחדר מכונות אספקה סטרילית ולבסוף עבר למחלקה הטכנית. בגלל כישוריו וידי הזהב שלו התקדם במחלקה והגיע להיות סגן מנהל במחלקה הטכנית.

בשנת 1966 הכיר משה את רבקה דרך חברו אלי בורכוב ז"ל וב-29.08.1967 נישאו משה ורבקה ונולדו להם 3 ילדים. סיגל ב-22.08.1968 חיים ב-05.05.1970 וקרן ב-22.02.1974. אלי ותמי ומשה ורבקה היו מאוד מלוכדים ולכן היו מבלים לרוב ביחד. כמיידי שנה היו מחליפים דירות בקיבוץ שדות ים. מתארחים ב"בית קיי" שבנהריה. משה קמחי ז"ל אהב מאוד לבלות, לצאת לחופשות ובעיקר אהב מאוד מים. את החגים היו משפחת קמחי חוגגים עם משפחת בורכוב כאשר ראש השנה היה אצל אלי ז"ל ותמי ז"ל ואת פסח אצלנו בבית. משה קמחי ז"ל היה הטבח הראשי בבית ולכן גם בחגים היה נוהג לענג את כולם בתבשיליו המיוחדים.

משה קמחי מתגייס לשריון

משה קמחי במחלקה הטכנית

בשנת 1973 במהלך מלחמת יום הכיפורים במהלך תקיפה ברמת הגולן נפצע משה קמחי כאשר הטנק בו היה טען קשר עלה לעמדת ירי וספג פגז ישיר מטנק סורי. משה קמחי נפצע בעיניו ובאוזניו כאשר עינו הימנית דיממה ונשארה עם צלקת שלא החלימה עד יום מותו. באותה העת רבקה הייתה בהריון של הבת קרן וכל המשפחה שהתה אצל סבתא דינה בקטמון. באותו היום שבו משה קמחי נפצע הייתה לרבקה תחושה שקרה משהו למשה קמחי ובאמת למחרת בבוקר משה קמחי צלצל ואמר לרבקה "אל תיבהלי אני בסדר רק סובל מאבק שנכנס לי לעיניים, תביאי את הילדים ותבואי אליי". הוא היה מאושפז באשקלון כשלושה חודשים. בעקבות הפציעה השתחרר משה קמחי מצה"ל והוגדר כנכה צה"ל. משה קמחי ממשיך לעבוד בהדסה עין כרם, ודבר נוסף משתנה בחייו, לאחר הקמת בית הלוחם בי-ם (קאנטרי מיוחד שנועד לנכי צה"ל). יש לציין כי ספורט היה דבר יום יומי עבורו כגון שחיה הליכה התעמלות . מידי יום היה שוחה 50 בריכות. סיפור קצר על מקרה שקרה: כשהיה ילד היו נוהגים משה קמחי והחברה ללכת לבריכת י-ם במושבה הגרמנית, אלי שהיה ילד עדין, בלשון המעטה, לא ידע לשחות וכאשר עמד על שפת הבריכה דחפו אותו למים ומשה קמחי קפץ והציל אותו. אותו מקרה גם קרא בבריכת ימק"א בי-ם. משה קמחי היה גבר נהנתן שאהב את החיים והבילויים ואת זאת אנו רואים על מספר הפעמים שהיה יוצא עם משפחתו לחופשים וכן את הטיולים שהיה מטייל בעולם. באפריל 2006 נפצע בנו בתאונת אופנים ומאז השתנו חייו. בהתחלה חצי שנה נסיעות לבית חולים אחר חצי שנה היה מסיע את בנו לי-ם לשיקום יום, מידי יום כדבר שבשגרה. משה קמחי אמר באחד הנסיעות שלקח את מיקו לי-ם: "הקילומטר'ז שנסעתי בשנה האחרונה – לא נסעתי כל החיים".

משה קמחי מקורס חובשים אצל מיקו

כעבור שנה וחצי היה צריך משה קמחי להיכנס לניתוח בעקבות גידול שהתגלה לו בוושט. הניתוח ארך יותר מ-12 שעות כאשר הרופא המנתח היה ד"ר ריפקין מנהל המח' הכירורגית בהדסה עין כרם וסגן מנהל בית החולים הדסה עין כרם. לאחר הניתוח חלה הידרדרות משמעותית במצבו ובעקבות כך נכנס לניתוח נוסף שהתברר בניתוח שהיה דימום פנימי. משה קמחי שכב כשבועיים בטיפול נמרץ חסר הכרה במצב קשה. מאותו הניתוח חלה הידרדרות במצבו והוא שכב עוד חודש בפנימית בעין כרם וכל אותו זמן התלונן על כאבים חזקים גם כאשר היה כבר בבית, אך ד"ר ריבקין טען שזה שום דבר. אחרי כארבעה חודשים לאחר צילומי PAT-CT התברר כי יש למשה קמחי גידול עם גרורות. כבר בפגישות הראשונות עם הרופאה "ד"ר איילה " הובהר לנו כי אין הרבה סיכוי. משה קמחי בהתחלה לא שאל על הסיכויים, אך ככל שעבר הזמן והוא ראה שאין שיפור הוא החל להבין. אחד הדברים שהיו לו קשים ביותר הוא שמינואר 2008 היה צריך לוותר על ההנאה הגדולה ביותר עבורו – השחייה, ולמרות כך הוא המשיך לפקוד את בית הלוחם, גם להרצאות וגם להתעמלות ממש עד רגעיו האחרונים.

משה מוותר על ההנאה המרכזית שלו

למשה קמחי נולדו 7 נכדים 2 מהם לאחר פטירתו: אורי, איתן, שגיא, איתי ונועם, שקד ואליאב נולדו לאחר שנפטר. אחד הדברים שהחזיקו אותו בחיים עם מוטיבציה היו הנכדים, למרות כל הסבל שחווה לא וויתר משה קמחי לראות את הנכדים. גם ברגעיו האחרונים שלא היה לו כוח הוא רצה לראות את הנכדים. יום לפני שנפטר ביקרו אותו מיקו ושגיא ולאחר שמצבו החמיר היינו צריכים לפנותו עם אמבולנס לבית החולים. שגיא ניגש אליו ושאל אותו "סבא איך אתה מרגיש?" והוא ענה לו "עכשיו יותר טוב" והאמת שהוא נראה הרבה יותר טוב. למרות כך שגיא אמר למיקו "נראה לי שהיום או מחר סבא ימות". מיקו ענה לו "איך אתה מדבר?" והוא אמר "יותר טוב לכולם, ככה הוא לא יסבול יותר. כמו שהיה לך קשה בהתחלה להיות בכיסא והתרגלת, ככה גם יהיה לך קשה בהתחלה אבל תתרגל". יום למחרת נפטר משה קמחי , כשסיגי, קרן ורבקה היו לצידו ועד שהוא לא דיבר עם מיקו הוא לא הסכים להיפרד. משה קמחי נפטר בי"ט באב תשס"ט ב-9.8.2009.

עם הנכדים