אבא ומיקו בברית של איתי במודיעין

פרידה מאבא אבא יקר שלנו! איך אפשר לסכם משהו כל-כך ארוך שנגמר.
הפרידה קשה, אך לפחות הלב יודע שעכשיו אתה נח שם למעלה ולא סובל.
עד הדקה האחרונה חיכית לאישור ונפרדת מאיתנו מהנכדים ומאמא.
תמיד היית כאן בשביל כולם, דואג, מטפל, עוזר, מתקן, ותומך הלוואי וכל ילד היה זוכה לאבא דואג ומסור כמוך.
אבא אתה מיוחד! הדברים אותם כל-כך אהבת לעשות: לטייל ולראות עולם.
ספורט היה יום יומי עבורך-הליכות, התעמלות, שחיה.
על ימי שישי לא ותרת לנסוע עם החברים לים וחמי עין גדי המשכת.
וויטרז' הייתה התרופה שלך, ומזכרת לנו השארת כמתנת פרידה.
כילדים יצאנו לבלות ולטייל בבית קיי בנהריה ובשדות ים וקפצנו יחדיו מעל הגלים בים.
מורה לשחייה צמוד היית לנו. ועל אופניים לרכב למדת אותנו.
תמיד חשבת על כולם איך לעזור ולסייע וכמובן לנו בראש סולם העדיפויות.
בשנה ושמונה האחרונים נאלצת לוותר לאט לאט על הנאות החיים, נאלצת לוותר ולהילחם במחלה הקשה,
נלחמת לא וויתרת אפילו לרגע קט, המשפחה והנכדים עבורך היו האנרגיה של החיים.
עד לפני שלשה שבועות בקרת אותנו וטיילת איתנו ועם שוקו ובוניטה.
תמיד דאגת שקרן לא תישאר לבד, אך בטוחים אנו כי עכשיו תדאג לכך מלמעלה.
על המפגשים שלנו בימי רביעי וחמישי בבית הלוחם לא ויתרנו.
וממש עד הרגע האחרון עד לבנים הגעת וחוויות לנכדים כמובן השארת.
על אמא היקרה שלנו לא ויתרת לדקה וגם כשיצאה לסידורים תמיד רצית אותה לידך.
אבא יקר מיליון מילים או עשרה דפים לא יתארו את מה שאנו מרגישים וחשים כלפיך את אהבתך ודאגתך לנו ולאמא.
מבקשים סליחה אם גרמנו לך כעס, עצב או צער.
מקווים שבעולם הבא החיים יהיו הרבה יותר רגועים, שלווים ומזמינים .
ושהמפגש בשערים של מעלה יהיה מחבק ואוהב ודואג עבורך.
אוהבים אותך תמיד ומודים לך על כל רגע שהקדשת ונתת בחיינו ובחייך. אוהבים תמיד קרן מיקו סיגי ואמא.

אמא ואבא בצעירותם

בס"ד

לבעלי, אבי ילדי, משה קמחי ז"ל היקר מכל.
הנה חלפו אחד עשר חודשים ביעף, ואינני מאמינה שאתה לא נמצא עמנו.
משה , אין יום שאינני חושבת עליך ומזכירה אותך, מדברת איתך בתמונה שתליתי על המקרר ומספרת לך מה עבר עלי, מה עשיתי, לאן הלכתי ואיך הרגשתי.
משה, אתה חסר לי מאוד, קשה להאמין איך הזמן חלף מהר, חיינו יחד 41 שנים עם חילוקי הדעות בנינו, אבל מעולם לא היינו ברוגז.
אתה עם טוב ליבך ידעת לסלוח ולהבליג, אבל למרות הכל חיינו בהרמוניה וידענו ליהנות מכל רגע בחיים.
משה, למרות מחלתך הקשה רצית עוד ועוד לצאת לטיולים, רצית לטוס לאלסקה ואני סירבתי לך כי מאוד פחדתי עקב מחלתך, מקווה אני שהבנת זאת.
בילינו רבות עם ילדנו מסביב לארץ, לקחנו את מטלטלנו ויצאנו לטבע הסובב אותנו בשתי רגלינו: למושב אורה, למפלצת, לוואדי שממול, לעין כרם, להר הרצל, לגן חיות, לדודים לדודות ולסבתות. לטיולי האוהלים לכנרת וסביבתה, וכמובן לים שכל כך אהבת.
בידי זהב ניחנת ובלב זהב, לכל בקשת עזרה וסיוע תמיד נענית.
לא אשכח את התקופה שגרנו בקרית מנחם, שם את רוב הרהיטים יצרת, מעשה ידיך להתפאר. לא אשכח את בית הלוחם שהוא היה ביתך השני, בילוי יומיומי שלך כלל: התעמלות, 50 בריכות וסאונה. את הוויטרז' למדת להכין שם וכך עוד דברים רבים ונפלאים שהכנת לבית ולילדיך. רגעי האושר הגדולים של חייך היו הולדת נכדיך, שיהיו בריאים.
היית מוכן בכל הזדמנות, למרות מחלתך, לראות את הילדים והנכדים. לנסוע לסיגי, על אף שהנסיעה אליה ערכה מספר שעות והייתה לא קלה.
אהבת לבלות עם הנכדים ולכייף ללכת איתם לחמת גדר לראות את התנינים ואת מופע התוכים, וכמובן לא סירבת לעשות גם בביבי סיטר לילדים של סיגי ואריאל ולילדים של מיקו ונעמי.
לא אשכח את דאגתך למיקו לאחר פציעתו. ישבת עמו בבית החולים תל השומר יומם ולילה והיינו עושים חילופי משמרות.
משה, הינך חסר לי מאוד וקשה לי למרות העזרה והתמיכה שאני מקבלת מילדיך, כלתך, חתנך, תמי ואלי, משפחתי משפחתך, חברותי הנהדרות שלא עוזבות אותי לבד, וכן השכנים. למרות זאת לעולם לא יהיה תחליף לך. אתה הייתה בשבילי עמוד התווך, בעל אוהב, תומך, עוזר, דואג ומבין.
משה, אני חייבת לחדד עבורך ועבור כולנו משהו, מיום שנפטרת מן העולם הילדים עוזרים לי בכל פעם שאני פונה אליהם, וכן כלתי וחתני עושים הכל כדי שתהיה אחדות משותפת בנינו, והלא זה בעצם מה שרצית ומה שאני רוצה. יש משפט שאומר, וכדאי שכל הסובבים אותי ישמעו: "אם אין מחילה יש מחלה", ואני מקווה שהמחלה שעברת תהיה המחלה האחרונה לכל עם ישראל.
אהבתי אליך תישאר לנצח ותיגנז בתוך ליבי לעד.

יהיה זכרך ברוך.

אלי תמי רבקה ומשה בטיול בחו"ל

משה חברי, ידידי, וגיסי היקר מכל!
קשה היא הפרידה. היית לי כאח מאז שנולדתי ועד היום לא נפרדו דרכנו.

מי היה מאמין שאתה, האדם החזק והגיבור, הלכת לעולמך לפני.
נלחמת ברוב מלחמות ישראל, עד שנפצעת במלחמת יום כיפור. זכורה לי קבלת הידיעה שנפצעת.
מיד נסענו תמי ואני לביה"ח באשקלון כדי לראות אותך. כשראינו אותך בריא ושלם שמחנו מאוד.
נפצעת בעיניים ובאוזניים, אך ברוך השם יצאת מזה.
משה, לצערי עברת הרבה שכול בחייך, אבדת שלושה אחים: לאה, ישראל, ורבקה (ריטה), וכן חברים לנשק.

משה, בזכותך אני חי למעלה מ- 14 שנים, מאז עברתי השתלת ריאה. אתה הייתה זה שאמרת לי בזמנו שיש
רופא מומחה למחלות ריאה בבית חולים הדסה: ד"ר קרמר. קבעתי אליו תור ולאחר שהוא בדק אותי הוא אמר
לי: "איך אתה חי? אתה זקוק להשתלת ריאה באופן דחוף, כי ללא השתלה נשארו לך 6 חודשים לחיות".
חייתי עוד שנה וחצי עד שנמצאה לי ריאה מתאימה. מאז ההשתלה עברו למעלה מ- 14 שנים.

אני לא אשכח כיצד עזרת לי כשחליתי במחלת הסרטן. היית בא אלי כל בוקר לפני העבודה , שואל אותי לשלומי, מביא לי עיתון ומרגיע אותי.
קראתי לך דוד משה בלשון חיבה, למרות שההבל בגילאים בנינו הוא רק חודש אחד בלבד, אך אתה היית האדם החזק והגיבור. היית שוחה בכל יום ויום 40 בריכות והולך ברגל 10 ק"מ . כשיצאנו לחופשה באילת היית קם בבוקר בשעה 05:00 והולך לים לשחות.

נולדנו בעיר העתיקה בשנת 1942. גדלנו יחד מגיל אפס, והיינו תמיד ביחד – עד עצם היום הזה, למעלה מ- 67 שנים.
כשהתחתנתי עם אשתי תמר, דאגתי לך והכרתי לך את אחותה התאומה (החצי השני), רבקה שהיא אשתך, ונשארנו תמיד ביחד. אתם ידעתם לחיות. היו לכם ימים טובים ויפים. נסעתם וראיתם עולם ומלואו. ביקרתם ברוב יבשות תבל. הייתם בארצות הברית, באירופה, באוסטרליה, באפריקה ובאסיה.

אני בטוח שנשמתך תמשיך לשמור עלינו מלמעלה.
תנוח על משכבך בשלום.
תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.

משה ורבקה עם יעל ולילי בבת מצוה

מזה מספר שעות שאינך עמנו ואני כמו כל הנוכחים מתקשה להאמין, מתקשה לקבל את זה שיותר לא אשמע את קולך ושלא אראה אותך יותר בכלל, ובמיוחד בביקוריך התמידיים שערכת לאחותך שהיא אימי אסתר.
דאגת במשך כל תקופת מחלתך להסתיר מפניה שמצבך הרפואי כה מדרדר למרות שתמיד אמי שאלה אותי : "למה משה כל – כך רזה ?"
תמיד שהגעת לאמא יידעת אותי על בואך והיינו יושבים יחד מפטפטים ואוכלים עם אמא ארוחת צהרים.
אני כמו כולם, האמנתי שתצא מהמחלה הארורה הזו.
כבד לי לכתוב עליך, כבד לי לספר עליך ולחשוב עליך במונחים של עבר, ובכל זאת אני רוצה במעמד כואב זה לאמר לך את תחושותיי הטמונים כה עמוק בליבי.
משה היית לי ולאחותי לילי, יותר מדוד. אתה מבין מה אבדנו?
כן, דוד יקר, שהיה לנו כאח בוגר.
מילאת את החלל שנוצר אצלנו עקב גירושי הורינו. כשהיינו ילדות דאגת לי ולאחותי ונתת כל סוף שבוע דמי כיס כדי שנקנה לעצמנו מתנות, ותמיד ניסית לרצות אותנו בכל דרך אפשרית.
סייעת לי בציורי מפות ודיאגראמות שנדרשתי להכין בביה"ס ובכלל, עזרת לי ולאחותי בלימודים ובפרט בתחום הציור והחשבון.
אני כאחיינית הבוגרת זכיתי להתלוות אליך לסרטים, הצגות, מופעים, לים, מצעדי יום העצמאות, נסיעות לחיפה, נסיעות לבית ברל שם למדה ריטה אחותך ז"ל, שם למדה הדרכה.
היית לוקח אותי לבתי קפה, ותמיד בימים החופשיים שלך לקחת אותי לבריכת ירושלים, וביום כזה הייתי מפריעה את מנוחתך כדי שתתעורר מוקדם.
בתקופת צעירותך הכרתי את רוב חברייך כי הייתי המלווה שלך, כאשר לא הייתה לך בת זוג או כאשר רבת עם אחת מחברותיך דאז. גם כשיצאת עם בחירת ליבך, רבקה, דאגת שיהיה בנינו קשר הדוק.
רבקה שנכנסה לחיק המשפחה, התקבלה באהבה רבה מצד כל המשפחה, ולי נוספה בת משפחה כה קרובה ואהובה.
הייתי כה קשורה אלייך שיכלתי לבקש ממך כל דבר כמעט. ואתה נענית לבקשותיי עד כדי כך שבבת המצווה של אחותי, לילי, בקשתי שתתלווה אלי לקנות בגד לאירוע, ואתה הסכמת.
כזה היית, נדיב, נדבן, עם לב רחב ואוהב.
זכורים לי הימים היפים לאחר נישואיך לרבקה. הייתם זוג מארח למופת. תמיד מקבלים ברוחב לב ומארחים כיד המלך.
לילי, בוקי ואני הרבנו לפקוד את ביתכם, במיוחד כשהתרחבה המשפחה. כשנולדו הילדים היינו עושים בשמחה בייבי סיטר לילדכם המקסימים.
כל כך אהבתם חברה, אהבתם לארח, ואתה כמו אחיך אהבת לבשל. היית הבשלן של המשפחה וכולם נהנו ממטעמיך. לא אשכח את חגי הפסח שבו אתה ואני היינו מכינים את ארוחת ליל הסדר בבתיכם לכל המשפחה המורחבת.
היום מי יבשל? מי יכין בקלווה? מי יכין בורקס? איזה חלל הותרת?
איפה הימים ההם שנצורים כה עמוק בליבנו?
כה אהבת את החיים ואת שמחת החיים, שדאגת עם כל המהמורות שעברתם אתה ורבקה במהלך השנים, עם פציעתך במלחמת יום הכיפורים, מחלת בנך מיקו ואח"כ פציעתו, להמשיך הלאה, לתמוך, לסייע ולהיות עמוד התווך של המשפחה ואף להנות מילדיך ומנכדיך המקסימים, ולהמשיך לטייל בארץ ובעולם בכל עת.
משה, דוד יקר שלי, שמת לב שאני מדברת אליך כי קשה לי לדבר אודותיך, וזאת משום שאני חשה בנוכחותך בכל רגע ובכל שעה, ואף בשניות אלו שאני מעלה מספר מילים על הדף.
כ"כ ניסת להילחם במחלה והמשכת כהרגלך לרצות לטייל, אבל הגוף בגד בך. לאחרונה, בכל פעם שהזמנת טיול היית צריך לבטלו.
היום הבית יהיה הומה מאנשים אבל בלעדיך.
זה לא נכון לאמר בלעדיך, פיזית אינך עמנו, אך בלבנו אני מרשה לאמר זאת בלשון רבים, אתה עמוק מאוד בליבו של כל אחד ואחד מאיתנו.
משה, זכית באישה, רעיה ואם מדהימה, שלהרחיב עליה עמודים אלו לא יספיקו להכיל. אנו לא נעזוב אותה והיא תהיה עמנו תמיד. מזלך שזכית בילדים ונכדים כה נפלאים ומדהימים. במשפחה אוהבת ותומכת חסרונך יהיה דואב וצורב.
סליחה שאיני מספרת לך כמה אהוב אתה על משפחתי, על אימי שהיא אחותך, על אחותי, גיסי וילדיהם. אני יודעת שאתה יודע עד כמה הם הרגישו קרובים אלייך ועד כמה הם אהבו אותך. עתה הם כואבים בשל חסרונך.
אני עדיין לא מאמינה שלא הצלחת במשימה הקשה הזו, לצאת מהמחלה.
הלכת מעמנו כל כך מהר, ואין לי מילים לנחמה.
נוח לך במשכבך וזכור שאשרי האיש שזה להכירך, להיות במחיצתך, לשמוע תמיד מפיך אופטימיות, לראות איך תמיד חיפשת את הצדק והיושר, כי כזה היית וכך אני רוצה לנצור אותך בזיכרוני.
ברצוני לסיים במספר שורות משירו של חיים נחמן ביאליק:
" הולך אתה מעמי – לך לשלום
ויהיה רצונך לבדו נר לנתיבך,
ומצא את-השלוה באשר תהייה".
יהי זכרך ברוך,
אוהבת אותך מאוד מאוד,
אחייניתך יעל קמחי.